הסיפור שלי – כתיבת זיכרונות וסיפורי חיים

לכל אחד מאיתנו יש סיפור. הוא יכול להיות גדול מהחיים, קטן ואישי, מצחיק עד דמעות, מרגש ומלא תלאות, כזה שעוד לא נכתב, שעוד לא נחתם, שמתרחש ברגע זה. אני מזמינה אתכם לצאת איתי למסע בו אכתוב את סיפור החיים שלכם או של אהוביכם. תהליך יצירת הספר הוא חוויה מעצימה והספר עצמו הוא מתנה חד-פעמית, מחממת לב ומרגשת עבור גיבור הספר ובני משפחתו.

עבור בני הגיל השלישי, עצם המפגשים מהווים תהליך טיפולי ובריא בו אדם נפגש שוב עם רגעים בחייו ומתבונן בהם ממרום גילו וניסיונו.
רגע קבלת הספר בפעם הראשונה לאחר שיצא מן הדפוס הוא אירוע מרגש עד דמעות. אין דרך לתאר את הגאווה הרבה שחשים גיבורי הספר בעת קבלתו וחלוקתו לקרוביהם.

תהליך הכתיבה

מפגשים אישיים עם גיבור הספר או קרובי משפחתו. נעלה זיכרונות, ניצור רצף כרונולוגי, נצחק, אולי נבכה, נתרגש ונגבש את השלד לכתיבת הסיפור. המפגשים מתקיימים בביתכם, בסביבה הטבעית והנוחה לכם.

כתיבת הסיפור. כעת הגיע הזמן שלי להפוך את הזיכרונות שלכם לספר, שלאחריו אני אעביר לכם טיוטה ראשונה ומרגשת. אנחנו מתחילים "פינג-פונג" ביננו עד שנרגיש שלמים ובטוחים עם הטקסט הסופי.

בחירת תמונות ומסמכים, סריקתם באיכות גבוהה, עיצוב הכריכה ופנים הספר.

הורדה לדפוס לאחר אישור גרסה סופית.

משך התהליך. חשוב לקחת בחשבון שהליך הוצאת הספר מהמפגש הראשון עד קבלתו מדפוס לוקח בין שלושה חודשים לחצי שנה.

מתנה לחיים

כתיבת זיכרונות או סיפור חיים מתאימה לכל אחד, בכל שלב בחייו הבוגרים. למי זה מתאים?

אנשים המעוניינים לכתוב את זיכרונותיהם האישיים מתקופה מסוימת או מכל מהלך חייהם.

ילדים המבקשים להעניק מתנה להורים המבוגרים, או נכדים שרוצים להעניק מתנה מקורית לסבתא או סבא.

בני משפחה אשר רוצים להנציח את זכרם של אהובים שהלכו לעולמם.

אדם חולה אשר נמצא בתהליך פרידה מחייו ורוצה לשמר את זיכרונותיו.

מתנה לחיים

כתיבת זיכרונות או סיפור חיים מתאימה לכל אחד, בכל שלב בחייו הבוגרים. למי זה מתאים?

אנשים המעוניינים לכתוב את זיכרונותיהם האישיים מתקופה מסוימת או מכל מהלך חייהם.

ילדים המבקשים להעניק מתנה להורים המבוגרים, או נכדים שרוצים להעניק מתנה מקורית לסבתא או סבא.

בני משפחה אשר רוצים להנציח את זכרם של אהובים שהלכו לעולמם.

אדם חולה אשר נמצא בתהליך פרידה מחייו ורוצה לשמר את זיכרונותיו.

תגובות והמלצות

קצת עלי

שמי לירון, אני בעלת B.A בהיסטוריה של המזה"ת ומדעי המדינה, תעודת הוראה בחינוך מיוחד ובוגרת התכנית להנחיית קבוצות בביה"ס לחינוך אוניברסיטת ת"א, עם התנסות בהנחיית קבוצות של הגיל השלישי. בין עיסוקיי הקודמים – דוברת עמותת עלם לנוער בסיכון ומורה לשפה ולהוראה מתקנת.

מאז ומתמיד עסקתי בכתיבה על גווניה השונים. אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, להתרפק איתם על העבר וללמוד ממקור ראשון על ההיסטוריה של העם היהודי. בכל פעם אני מתרגשת מחדש להיות שותפה לדרכם של אנשים אשר בוחרים לכתוב את זיכרונותיהם.

הספרים שלי

מוזמנים להציץ במספר דוגמאות מתוך ספרים מבית "הסיפור שלי":

לאחר שמכרנו את כל הרכוש שלנו, יפה והילדים נסעו לגור אצל הוריה באספהאן ואני ישנתי אצל חברים, עד שנקבל הודעה מהמבריחים שלנו על יום היציאה. אדם יהודי בשם נאדר הוציא יהודים מאיראן, ואנחנו ומשפחתו של XXX, שגם ברחו איתנו, חיכינו שבוע ועוד שבוע, וכשראינו שהדברים מתעכבים לקחנו בחזרה את הכסף ששילמנו לו וחיפשנו מבריח אחר. לבסוף XXX, חיבר אותנו ליהודים כורדים, שתמורת עשרים אלף טומן לאדם הבריחו כבר כמה קבוצות לפנינו.

ביוני 1983 יצאנו למסע הבריחה שלנו תשע נפשות. לא לקחנו איתנו דבר, רק מעט כסף שאותו המבריחים שמרו אצלם והחזירו לנו כשהגענו לטורקיה. בשעה ארבע בבוקר הגיעו לקחת אותנו אב ובן לתחנה הראשונה בעיר תיבריז. הצטופפנו בשני רכבי פיג'ו ושברולט, הנסיעה ערכה כשש שעות, היינו צמאים ורעבים אבל לא היתה בדרך אף חנות פתוחה. בתיבריז הנהגים היו צריכים לשלם שוחד לאלוף בצבא שיתן לנו לעבור. חיכינו ברכב במתח, וכשהם הופיעו נשמנו לרווחה. המשכנו לרזעיא, שם היינו צריכים להחליף רכב. כדי לא לעורר תשומת לב, חיכינו שהמוסלמים יצאו לתפילה וברגע שהחלה ההמולה של המוני המתפללים עברנו במהירות לג'יפ שחיכה לנו. בדרך לכפר הכורדי הראשון שהיינו צריכים להעביר בו את הלילה, הג'יפ נתקע בנחל זורם. למזלנו האנשים שהגיעו לחלץ אותנו לא זיהו שאנחנו יהודים. בכל המסע היינו חייבים להסתיר את זהותנו כדי שכורדים לא ילשינו עלינו תמורת כסף. 

נפרדנו מהג'יפ ואת שאר הדרך בין הכפרים עד לטורקיה עשינו על סוסים. המעברים בין כפר לכפר היו בשעות הלילה ובמהלך הבוקר הסתתרנו באורוות של מקומיים, שגם נתנו לנו אוכל בסיסי כמו חלב, לחם וחמאה. כל אחד קיבל סוס משלו ומוליך שמשך את הסוס אחריו, מלבד דיוויד שהיה קטן וישב איתי. עוד בלילה הראשון היה רגע שהסוס החל ללכת לפני שאחזתי באוכף, ודיוויד ואני התרסקנו על האדמה. הספקתי לעטוף אותו בידיים שלי והוא לא נפגע, אך אני ספגתי מכה חזקה ביותר במותן ובגב. את המשך המסע לא יכלתי לעשות בישיבה ונאלצתי לשכב עם הבטן על גב הסוס, כשרגליי מצד אחד שלו והראש שלי מעברו השני. דיוויד עבר לשבת על הסוס של יפה. 

זה היה כנראה הלילה הקשה ביותר בחיי. סבלתי מכאבי תופת מהנפילה, הכרתי היתה מעורפלת. באחד מהרגעים כשהכרתי שבה אליי, פקחתי את עיניי וראיתי סביבי את הכורדים עומדים עם רובים, מראה שהבהיל אותי מאוד, אבל הם אמרו לי שהנשק הוא לא נגדנו אלא משום שאנחנו באזור שיש בו כורדים סונים שנלחמים בכורדים השיעים, ועליהם להיות דרוכים. המבריחים אמרו שהם צריכים לחזור לקחת את השעון שלי שנשאר מאחור בנפילה. אמרתי להם שהשעון ממש לא חשוב לי, אבל הם התעקשו לחזור ולהסתיר ראיות לכך שמישהו עבר בהרים, כדי שלא ילשינו עלינו. במהלך היום טיפלו בי עם מים חמים וחבשו אותי, אך עם רדת הלילה היינו חייבים להתקדם לכפר הבא, למרות הכאבים העזים. 

המסע נמשך עוד שלושה לילות קפואים במיוחד. הרגליים של הילדים התנפחו והם סבלו מכוויות קור. לדיוויד נדבקו קרציות לגוף ואני הוצאתי לו אותן וזרקתי למדורה קטנה שהבערנו, דבר שהעלה ריח מסריח ביותר. בלילה האחרון הרגשתי שאני כבר לא עומד בכאבים ואמרתי למבריחים שאני רוצה שיקראו למשטרה שתבוא לקחת אותנו. העדפתי כבר שנתפס, ובלבד שאולי אזכה לטיפול ולא אצטרך להמשיך בסבל הזה. המבריחים הבטיחו לי שבעוד כמה שעות נגיע לנקודה האחרונה שממנה יקחו אותנו לעיר ואן בטורקיה. 

המשכנו ללכת עד שהמבריחים עצרו בלב מדבר, סמוך למחנה צבאי של הכורדים. הם השאירו אותנו שם והבטיחו שבתוך כמה שעות רכב יבוא לאסוף אותנו. באותו לילה השמים היו נקיים ומלאי כוכבים, והקור היה עז במיוחד. הלכתי למחנה הסמוך וביקשתי כמה שמיכות לפרוש על הרצפה ולהתכסות בהן. חיכינו בדממה. אחרי שלוש שעות XXX התחיל לצרוח בהיסטריה "השאירו אותנו כאן, אף אחד לא הולך לקחת אותנו" אבל מיד השתקנו אותו והוא נרגע. אחרי עוד זמן הופיע אדם שאמר לנו שהרכב הגיע אבל לא יכול לאסוף אותנו מהנקודה שאנו נמצאים בה. אני המשכתי ברגל, חלקנו עלה על סוסים, וחברנו לרכב. אחרי נסיעה של כמה קילומטרים בודדים אזל הדלק, הנהג ואני הלכנו להביא בנזין מכפר קרוב. בדרך התנפל עלינו כלב ענק אבל איכשהו יצאנו מזה. חזרנו עם מיכל דלק ולאחר נסיעה של עוד כמה שעות הגענו לעיר הטורקית ואן, שנמצאת על גבול כורדיסטאן. חתמנו לנהג שהגענו ליעד ובזאת נפרדנו מאחרון המבריחים שלנו. 

בואן שיכנו אותנו במלון ששהו בו משפחות נוספות שברחו. למחרת בבוקר הגיעו שוטרים ולקחו לנו את הדרכונים על מנת לסדר לנו את אישורי היציאה מטורקיה, והזמינו אותנו לתחנת המשטרה כעבור שעתיים. כשהגענו הסתבר שיקח חודש נוסף לקבל את האישור מהקונסוליה באנקרה, ורק אז נוכל להמשיך לישראל.   

במשך חודש גרנו במלון בואן. קנינו כלי אוכל ובישול ממשפחות שעברו את אותו המסע כמונו, והמשיכו עכשיו לישראל, וכשעזבנו אנחנו את ואן מכרנו את הכלים הלאה. חלק מהם נשארו איתנו עד היום. כדי לשמור על כשרות לא אכלנו בשר כלל וקנינו בשוק של ואן דגים, ירקות ופירות, וגם קצת בגדים. את האוכל בישלנו על גזיה בחדר. 

במלון שלחו אותי לטפל בפציעה אצל רופא בהאי, שגם הוא עצמו ברח עם משפחתו בעקבות המהפכה. הוא נתן לי כדורי מורפיום שהרדימו אותי לכמה שעות טובות. פגשתי אצל הרופא יהודי בשם אברהם שהוברח ונפצע גם הוא במסע כתוצאה מנפילה מסוס, כל גופו היה שחור משטפי דם. 

אחרי התלאות שעברנו בבריחה, השהייה בואן היתה סוג של נחמה. הרגשנו חופשיים ומדי יום ירדנו לטייל בעיר וסביבותיה. סוף סוף הגיע האישור המיוחל מאנקרה ואנחנו יכולנו להמשיך לאיסטנבול. שני אוטובוסים הגיעו לאסוף עוד משפחות שברחו וחיכו לאישור יציאה מטורקיה, לא רק של יהודים אלא גם מוסלמים ובהאיים. היתה לפנינו נסיעה של ארבעים ושמונה שעות, אך כשכולם עלו לאוטובוס הסתבר שהיה חסר מקום אחד. התפתחה קטטה בין שני נוסעים והשוטרים שהיו באוטובוס הרגיעו את המצב. באיסטנבול הלכנו ישר למשטרה לחתום שהגענו, ומרגע זה היינו חופשיים באמת. 

מהרגע שעזבתי את איראן מעולם לא הבטתי לאחור ואין בי שום חרטה. אני חולם לבקר בטהראן ולראות אם החנות שלי עדין עומדת, לנסוע לאספהאן ולראות מה קרה לגטו. נודע לי שאחרי שכל היהודים עזבו מצאו בו הרבה זהב, יהלומים וכלי כסף. כאן המקום לספר על היחס שלי לאלוהים וליהדות. כיום אני שומר על אורך חיים מסורתי. אני אדם מאמין אבל האלוהים שלי הוא לא האלוהים של הדתיים. אלוהים הוא האור הפנימי שיש בתוכי, בגוף שלי, והוא חלק ממני. האלוהים הזה שמר עליי ועל משפחתי במסע שהותיר בי צלקות קשות, בזכות האור הזה שרדתי מחלות שהתגלו בגופי והתגברתי על ניתוחים מסובכים.

מורעבת, סובלת מכאבים ותשושה, עלתה אמי אדו לרכבת לאושוויץ, ככל הנראה באפריל 1944. הדבר הקשה הראשון שחוותה היה גילוח השיער, גילוח הנשיות והאדם שבה. החוויה השנייה שסיפרה לי הייתה בצריף. באחד הימים בהם חילקו את מנת הלחם היומית היחידה, ביקשה ממנה הקאפו חצי ממנת הלחם שלה. אמי לתומה חשבה שזו תחזיר לה חצי מנה ביום אחר, אולם כמובן שמנת הלחם היקרה לא הוחזרה לעולם.

במהלך שהותה באושוויץ עבדה אמי ביחד עם כמה מחברותיה לתנועת "השומר הצעיר" בבית חרושת לנשק ולייצור פגזים. היא סיפרה כיצד הכניסו מדי פעם אל תוך הפגזים חתיכות בד, נייר או גפרורים משומשים כדי לחבל בפצצות, וכך ליהנות מנקמה קטנה ומתוקה.

חברות התנועה שמרו זו על רעותה של זו וניסו ככל שיכלו לשמח בימי הולדתן במתנות קטנטנות שהצליחו לאלתר. אחרי כמה חודשים במחנה אמי חלתה בשחפת והיתה חייבת להסתיר זאת, משום שאם הדבר היה מתגלה היו שולחים אותה מיד לגיא ההריגה. חברותיה סייעו לה בהסתרה. הן עבדו במקומה משמרות נוספות, הגניבו לה זריקות פניצילין והאחות בחשאי הזריקה לה. כך היא ניצלה.

כיצד השיגו החברות פניצילין ותרופות נוספות? אמי לא ידעה להסביר זאת מעולם. התעלומה נפתרה עבורי רק בשנת 2014, עת ביקרתי בקרקוב בטיול שורשים יחד עם המחותנים שלנו. גיליתי כי במרכז העיר עומד בית מרקחת  בשם "מתחת לנשר", אשר בעליו, תדאוש פנקייביץ', קיבל אות חסיד אומות עולם. פנקייביץ' תמך בתחילת המלחמה בגרמנים, אולם כאשר הבין את מעשי הזוועה של הנאצים, הוא שינה את עמדתו באופן קיצוני וגמר אומר כי הוא יציל יהודים מהתופת. הוא החל להגניב תרופות בסיוע צוות רפואי שהיה מגיע אל המחנה וכך הציל את חייהם של מאות יהודים. הביקור בבית המרקחת בקרקוב היה חוויה כה מרגשת עבורי, סוף סוף נמצאה תשובה אשר הניחה את דעתי, כיצד הצליחה אמי להירפא מהשחפת ולהינצל. תדאוש פנקייביץ', יחד עם שאר חסידי אומות עולם, היו אור לתקופה קשה זו. 

החלמתה של אמי מהשחפת היה הנס הראשון שקרה לה באושוויץ. הנס השני הוא הינצלותה מתאי הגזים. שבועות ספורים לפני שחרור המחנה נשלחה אמי לתאים הנוראיים. היא היתה הראשונה בתור ועמדה כבר ללא בגדים, אולם רגע לפני שעמדה להיכנס הודיעו כי התאים התקלקלו והיא וכל מי שהיה איתה נשלחו בחזרה לצריפים. את מי ששלחו פעם אחת לתאי הגזים לא שלחו פעם שנייה, וכך היא ניצלה שוב. משום מה תמיד הייתי בספק לגבי אמיתות סיפור הינצלותה של אמי מתאי הגזים, אולם לאחר מותה, תרזה זייפרט, חברתה של אמי, אימתה בפני את הסיפור הבלתי נתפס.

אמי שרדה את אושוויץ במשך תשעה חודשים, עד ינואר 1945, כאשר צבאות הברית שיחררו את אסירי המחנה. ביום השיחרור מצבה הפיזי היה טוב יחסית. היא וחברותיה ליקטו קליפות תפוחי אדמה ואכלו מפחי אשפה, עד שעלו על הטנקים של חיילים האמריקאים שבאו לקראתן. למזלן הן פגשו את האמריקאים שנתנו לאסירי המחנות יחס טוב יותר לעומת החיילים הרוסים. ממש כמו בסצינה של סרט מלחמה הוליוודי, אמי אדו הועלתה על הצריח של אחד הטנקים האמריקאים והגיעה עד ברלין. שם, בעיר ההרוסה, פוצצו החיילים מבנים וחנויות ואמרו לאמי וחברותיה שהן יכולות לקחת כל שלל שירצו. למיטב זיכרוני אמי סיפרה שבחרה לקחת עמה דווקא מצלמה, אולי כדי לתעד את תבוסת הגרמנים, או אולי כדי להראות למי שלא יאמין שכל הזוועות הללו אכן התרחשו.אינני יודעת מאין היו לאמי הכוחות לשרוד את זוועות אושוויץ. ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות", היה תמיד נר לרגליה, וכאן אני בוחרת להביא את הציטוט הבא מספרו: "מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים… צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה".

נולדתי בתאריך 25.1.1933 בעיר מיאנדואבּ (Miandoab) באיראן. להוריי, יונה ואסתר יונס זאדה, נולדו שמונה ילדים: עזיז, חביב, אני – גבריאל, אליעזר, משה, מראל (מרי), ציון ויהושוע הקטן. משמעות השם "יונס זאדה" הוא "יונה שזה עתה נולדה".

מרי נפטרה בגיל שלוש בעקבות מחלה. היא היתה ילדה יפהפיה בצורה יוצאת דופן. כך גם ציון, שנפטר כשהיה בן שנה בלבד. הם לא לקו במחלות נדירות אבל בעיר המרוחקת שבה התגוררנו לא היתה מערכת רפואה מתקדמת. הוריי נשאו את אובדנם עד יומם האחרון. מותם של אחיי היה קשה מנשוא גם עבורי, שכן מבין האחים אני הייתי הקרוב ביותר אליהם בגיל. הם היו אחיי הקטנים והאהובים, שיחקתי איתם שעות רבות ועזרתי לאמי לטפל בהם. לא עובר יום שהם לא עולים במחשבותיי.  

מיאנדואבּ נחשבה לעיר בינונית של כעשרים אלף תושבים. הקהילה היהודית מנתה כמאה משפחות וכל שאר תושבי העיר היו מוסלמים. אבי יונה היה סוחר ממולח בעל נכסים רבים. הוא ניהל את העסקים יחד עם סבי ארג'אן, ונחשבנו לאחת המשפחות העשירות בעיר. בבעלותנו היו נכסים רבים: חנות בדים; כרם ענבים שגידלנו במרחק כחמישה קילומטרים מהבית; בקרבת הבית היתה בבעלותנו חורשת עצים שנועדו לכריתה ומכירה; בכפר סמוך היה לנו עדר פרות שהמוסלמים גידלו עבורנו. בכדי לא לעורר תשומת לב גבוהה מדי לרמת העושר שלנו, הוריי טמנו באדמה חפצי זהב ותכשיטים במקומות שונים.

גרנו בבית רחב ידיים בן שתי קומות עם הוריה של אמי, סבתא סולטנה וסבא ארג'אן. סבא היה איש מרשים שתמיד לבש חליפת שלושה חלקים וענד שעון מחובר לשרשרת משתלשלת מכיס החליפה, כאילו היה נשיא המדינה. הוא היה אדם מאוד חכם. כשהיה נוסע להביא בדים מתבריז היה לוקח איתו את סבתא סולטנה, למרות שלא נהגו כך באותה תקופה. 

סבתא סולטנה נחשבה אף היא לאחת הגבירות המכובדות בקהילה. כאשר היתה הולכת ברחוב, אנשים היו קמים לכבודה. סבתא טיפלה במשק הבית ובנו הילדים ביחד עם אמי ובסיועה של עוזרת גויה שהגיעה אלינו פעמיים בשבוע. 

חדרי המגורים נחלקו בין שתי קומות הבית. אני ישנתי עם סבתא סולטנה ועם אחי הגדול עזיז בקומה העליונה. מהחדר שלנו יצאה מרפסת ענקית בגודל של כחמישים מטרים ובלילות הקיץ החמים ישנו בה. באחד מהלילות, בהיותי בן תשע או עשר, קרה לי דבר שאני זוכר במדויק כאילו היה זה אתמול. חזרתי בשעה מאוחרת משיטוטיי הליליים, נשכבתי במיטה במרפסת והבטתי אל הכוכבים. היה זה לילה מאוד בהיר והכוכבים נצצו. לפתע ראיתי בשמים דבר מדהים, מאין גל צונאמי התפרץ והשמים נפתחו. מולי יצאה אישה עם תינוק ביד, כובע קש על ראשה ולצדה קשיש עם זקן לבן וארוך, לבוש גלימה חומה מקושטת וכובע גבוה, והוא מצליף בה עם שוט כדי שתלך מהר יותר. המאורע הזה נמשך כדקה ואני הבטתי המום. הערתי את אבי שיסתכל גם הוא לשמים אבל עד שהוא התעורר הדמויות נעלמו. אני יודע שזה נשמע כמו חלום בלהות, אך הדבר היה אמיתי לחלוטין.   

בקומה התחתונה ישנו האחים הקטנים והוריי, ובמרכזה ניצב תנור עצים עמוק מאוד שחימם את כל החלל. היינו מבעירים בו עצים וזבל של פרות. אני זוכר אישה מוסלמית שהיתה מגיעה מדי יום לאפות עבורנו לחם טרי על התנור. 

לבית הספר באיראן לא הלכתי. למדתי רק עד כיתה רביעית בפרסית, אך גם אותה לא סיימתי. גם קרוא וכתוב בעברית מעולם לא למדתי בצורה מסודרת. חזן בית הכנסת לימד אותנו ניב של טורקית. הוא היה תולש דף מהתורה ומדביק על דיקט, ומדף זה היינו צריכים ללמוד את האותיות. בבית אבי הנהיג אורח חיים מסורתי. היינו הולכים איתו לבית הכנסת בכל ערב שישי ובשבת בבוקר, וכמובן ציינו את כל החגים היהודיים על פי המסורת.

כנהוג באותה תקופה, לבנה נולדה בלידת בית, בדירת המשפחה ברחוב וולפסון בתל אביב. בעת לידתה נכחו בחדר אחות מיילדת, אמה של דינה, רותי, השכנה האהובה וחברת נפשה של דינה, פורטונה, שהיתה חשוכת ילדים, ואחותה של דינה, אהובה, אשר היתה בת שמונה והתחבאה מתחת למיטה על מנת לחזות בלידה. דודה אהובה זוכרת עד היום את מהלך הלידה לפרטי פרטים. אביה של לבנה הלך להתפלל בבית הכנסת. הלידה התרחשה בשעה ארבע לפנות בוקר, עת היה ירח מלא בשמים אשר האיר את החדר ומיטת היולדת. על כן החליטו ההורים לקרוא לבתם לבנה. 

לבנה מעולם לא אהבה את השם שהעניקו לה הוריה, ובסביבות גיל ארבע עשרה החליטה כי היא משנה את שמה לשושנה: "שיניתי את השם כשהתחלתי לצאת בחברת בנים בכיתה ח'. אני לא יודעת למה לא אהבתי את שמי, לא העירו לי עליו. כשהייתי צריכה להציג את עצמי תמיד התביישתי בשמי, עד שהחלטתי – מהיום אני שוש. להורים שלי זה לא הפריע, אבל הם ובני משפחתי המשיכו לקרוא לי לבנה. גם בעלי, על אף שהכיר אותי בשם שוש, קרא לי לבנה עד יום מותו ובשבילו זה היה סימן לקרבה גדולה". עד היום קרויה לבנה בפני חבריה ובני משפחתה "שושנה"

הפרשי הגילאים בין לבנה והאחים שנולדו בהמשך היה תמיד כשנה ותשעה חודשים. לבנה מסבירה את ההפרש הקבוע בין הגילאים: "מאז שאני נולדתי, אמי היתה שנה אחת יולדת ושנה אחת מפילה. נהג האמבולנס היה מגיע פעם בשנה ושואל את אבא שלי בכעס: 'בשביל מה כל שנה?' אמא שלי, שהיתה בעלת חוש הומור יותר מאבי, ענתה לנהג: 'חבל על כל טיפה' ".  

כל אחיה של לבנה נולדו בבית, מלבד התאומים שנולדו אחרונים, אמנון ותמר, בבית החולים בלפור בתל אביב. לאחר הלידה נעלמה התינוקת תמר וגורלה לא ידוע עד היום. האירוע הטראגי התרחש בספטמבר 1949, מה שלאחר שנים התברר כחלק מפרשיית חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. "אמרו לאמא שכבר לא יולדים בבית ושעליה ללדת בבית החולים. אחרי שאמנון ותמר נולדו אמרו להוריי לבוא לקחת את תמר עוד כמה ימים, אחרי הברית של אמנון. הם חזרו ולא היתה ילדה. אמרו לנו שהיא נפטרה אבל מעולם לא ראינו תעודת פטירה. אני לא יודעת איך הוריי עברו על זה בשתיקה. אולי בגלל שהם היו דתיים, אמרו "זה קדוש" וקיבלו את מותה (לכאורה). מעולם לא ניסינו לפענח מה קרה שם. אני רק זוכרת שתמר היתה תינוקת יפה". לימים אמנון חזר בתשובה והוא חי עם בני משפחתו בצפת.

הסיפור שלי – כתיבת זיכרונות וסיפורי חיים

לירון שהם  – בן יוסף  |  058-4730761  |  lironita44@gmail.com

הסיפור שלי – כתיבת זיכרונות וסיפורי חיים

לירון שהם  – בן יוסף
058-4730761
lironita44@gmail.com

לתיאום שיחה השאירו פרטים